התמכרות לתרופות מרשם: מניעה, גמילה וטיפול

נרשמים בעיקר על מנת להקל על כאבים, במיוחד במקרים של כאב חמור שלא הגיב למענים תרופתיים ולא תרופתיים אחרים. ההמלצות כיום היא שלא לתת תרופות אלה כטיפול ממושך במצבים של כאב כרוני, אך קיימים מקרים רבים בהם זה המצב בפועל.

כוללים בעיקר: אוקסיקודון (החומר הפעיל באוקסיקוד, אוקסיקונטין, פרקוסט, טרג'ין), פנטניל (מדבקות פנטה ודורוג'סיק, אקטיק, אבסטרל), טרמדול וקודאין (רוקסט, קודאקמול).

האופיאטים פועלים על ידי קשירה לקולטני אופיאטים במערכת העצבים להם תפקיד מרכזי בהעברת אותו כאב. לאחר שימוש ממושך באופיואידים נוצרת תלות גופנית בהם והפסקה חדה של השימוש בהם עלולה להוביל לתסמיני גמילה שונים כגון הזעה, רעד, שלשול, הקאה וכאב מפושט. שימוש מופרז באופיאטים עלול לגרום למוות ע"י דיכוי נשימתי, וסיכון זה גדל במיוחד בשילוב עם תרופות או חומרים מרדימים אחרים.

חלק מכדורי השינה והתרופות נגד חרדה, ובהם תרופות ממשפחת הבנזודיאזפינים, עלולים לגרום לתלות פיזית גם כאשר נוטלים אותם לפי ההנחיות. תלות כזו אינה בהכרח התמכרות, אך הפסקת התרופה עשויה לדרוש תהליך הדרגתי בליווי רפואי.

בין התרופות הנפוצות בקבוצה זו: קלונקס, לוריבן, בונדורמין, אסיבל, אמביין ונוקטורנו. 

פועלות על ידי דיכוי מערכת העצבים המרכזית באמצעות הפעלה של קולטנים מסוימים מסוג GABA. אף על פי שהן יעילות מאוד לטיפול קצר מועד בבעיות שינה וחרדה, השימוש בהן לאורך זמן מלווה לעתים קרובות בירידה הדרגתית ביעילותן ובהווצרות תלות והפרעת שימוש. שימוש מופרז בתרופות אלה עלול להוביל לבעיות בזיכרון, נפילות חוזרות בקרב קשישים ודיכוי נשימתי שעלול להוביל למוות, בייחוד אם נוטלים במקביל תרופות אופיואידיות.

גמילה מכדורים אלה לאחר משך נטילה ממושך מחייב ליווי רפואי, מאחר ותסמיני הגמילה מהווים סיכון בריאותי בפני עצמם.

אם אתם רוצים להפסיק את השימוש, מרגישים שהמינון הקבוע כבר אינו משפיע כמו בעבר או מתקשים להסתדר ללא התרופה, כדאי להתייעץ עם הרופא או הרופאה המטפלים. אין להפסיק את התרופה בבת אחת או לשנות את המינון באופן עצמאי. תוכנית הגמילה מותאמת אישית, ויכולה לכלול גם כלים להתמודדות עם קשיי שינה או חרדה.

משמשים בעיקר לטיפול בהפרעות קשב וריכוז (ADHD), נרקולפסיה והפרעות אכילה מסוימות.

בין הממריצים הנפוצים: מתילפנידאט שהוא החומר הפעיל בריטלין וקונצרטה ואמפטמינים שונים שהם החומרים הפעילים באטנט ו-ויואנס.

ממריצים פועלים על ידי הגברת פעילות מוליכים עצביים מסוימים ובהם דופמין ונוראדרנלין, אשר מובילה לשיפור בערנות, עליה ברמת אנרגיה ושיפור בריכוז. תופעות לוואי שכיחות של ממריצים כוללות קשיי שינה, תיאבון ירוד, עליה בקצב הלב ובלחץ דם, חרדה ובמינונים גבוהים גם תסמינים פסיכוטיים כולל מחשבות פרנואידליות והזיות.

הפסקה חדה של ממריצים בדרך כלל לא מובילה לתסמיני גמילה גופניים משמעותיים, אך כרוכה לעתים קרובות בהתמודדות עם חוסר אנרגיה, חוסר חשק וחוסר מוטיבציה.

תרופות שונות הן בעלות השפעות שונות, והתמכרות עשויה להתבטא במגוון רחב של דרכים. מעבר לסימני שימוש לא מותאם (misuse) ישנם מספר מאפיינים מרכזיים אליהם ניתן לשים לב:

1. חוסר שליטה – נסיונות חוזרים להפחית או להפסיק את הטיפול התרופתי ללא הצלחה.
2. עיסוק רב – זמן רב מוקדש למחשבות על מנת התרופה הבאה, השגת המרשם הבא, התמודדות עם השפעות התרופה או התאוששות מהשפעותיה. לעתים קרובות ייתכן מרכיב של חרדה סביב חשש כי התרופות יגמרו או שהמרשם לא יחודש, וכן תיתכן תחושת השתוקקות – תחושת רצון עז להשתמש בתרופה.
3. פגיעה תפקודית – השימוש בתרופה מוביל לפגיעה בתפקוד בתחום אחד או יותר, כגון פגיעה בעבודה, בלימודים, ביחסים חברתיים, פעילות פנאי, יחסים זוגיים או תפקוד הורי. לעתים נלווית לפגיעה התפקודית תחושת אשמה, אך למרות זאת קיים קושי להפסיק או לצמצם את השימוש.
4. מצבי סיכון ונזק בריאותי – השימוש בתרופה מביא את האדם לכדי מצבי סיכון כגון נהיגה תחת השפעת חומר מרדים והשימוש נמשך למרות השלכות בריאותיות ונפשיות שליליות כגון עצירות כרונית, עליה בלחץ דם, פגיעה בזיכרון או החמרה דכאונית.
5. תלות גופנית המתבטאת בסבילות, או צורך במינון הולך וגובר של התרופה על מנת להשיג את ההשפעה הרצויה ובתסמיני גמילה אופייניים לחומר או שימוש חוזר ונשנה על מנת להמנע מאותם תסמיני הגמילה.

• אנשים בעלי היסטוריה אישית או משפחתית של התמכרות נמצאים בסיכון גבוה יותר להתפתחות הפרעת שימוש בתרופות מרשם. הנטייה להתמכרות יכולה להיות מושפעת מגורמים גנטיים, פסיכולוגיים וחברתיים. חשוב לדון עם הרופא המטפל על היסטוריה זו כדי לקבל תוכנית טיפול מותאמת אישית.

• מצבים נפשיים כמו חרדה, דיכאון או PTSD (הפרעת דחק פוסט-טראומטית) מגבירים את הסיכון לשימוש לרעה בתרופות. אנשים עם מצבים אלה עשויים למצוא בתרופות מענה מהיר ויעיל לתסמינים שונים המפריעים להם, ועל כן נראה נטיה מוגברת להגדלת מינוני התרופה ותדירות נטילתה.

• לעתים קרובות הסביבה בה אדם חי, עובד או לומד מהווה גורם משמעותי בהווצרות התמכרות ובהמשכותה. המצאות בסביבה לא יציבה, עם חשיפה מתמשכת לסטרסורים מגוונים כגון אלימות, לחץ מצד מנהלים בעבודה, מחסור כלכלי ועוד, עלולה להקשות על שינוי בדפוסי השימוש. סביבה חברתית בה השימוש בתרופות מרשם הוא מקובל, במיוחד בקרב בני נוער וצעירים, עשוי להוביל להתנסות בתרופות מרשם לצרכים שאינם רפואיים.

התמכרות לתרופות מרשם מתרחשת מסיבות רבות ומגוונות, כאשר כל אחת מהן קשורה לצרכים פיזיים, רגשיים וחברתיים של המשתמשים. אנשים רבים, כולל בני נוער ומבוגרים, פונים לתרופות מרשם כדי להתמודד עם כאב פיזי, להפחית מתחים או לשפר את מצב הרוח. עבור חלק, השימוש בתרופות מספק תחושת אופוריה או "שיא", שמובילה לרצון לחזור על החוויה. אחרים עשויים להשתמש בתרופות כדי להקל על תסמיני חרדה, להגביר ערנות וריכוז, או להפחית את התיאבון.

גורמים חברתיים כמו לחץ חברתי, הרצון להשתלב או להיתפס כמוצלחים יותר, משחקים גם הם תפקיד משמעותי. ישנם גם אנשים המשתמשים בתרופות כדי לשפר ביצועים אקדמיים או מקצועיים, או מתוך סקרנות ורצון להתנסות בהשפעות הנפשיות של החומר. במקרים של תלות שכבר התפתחה, השימוש בתרופות עשוי להימשך כדי להימנע מתסמיני גמילה.

ההחלטה האם להשתמש בתרופה מרשם או לסרב לה היא תהליך שדורש שיקול דעת זהיר, תקשורת פתוחה עם הרופא והבנה של הסיכונים והיתרונות הכרוכים בכך.

התקשורת עם הרופא היא מרכיב קריטי בתהליך קבלת ההחלטות. יש לשתף את הרופא בחששות הקשורים לשימוש בתרופות, להבין את התועלות האפשריות ולבחון את הסיכונים. יחד עם זאת, חשוב לזכור שהחלטה לסרב לתרופה צריכה להיות מושכלת ולהתבצע בתיאום עם גורם רפואי מקצועי. בסופו של דבר, השאיפה היא למצוא פתרון טיפולי שמאזן בין יעילות ובטיחות, תוך התחשבות בצרכים ובנסיבות האישיות של המטופל.

גשו בגישה אמפתית: הימנעו מהאשמות או שיפוטיות. במקום זאת, הביעו דאגה ורצון לעזור. לדוגמה, השתמשו באמירות כמו "שמתי לב שמשהו השתנה לאחרונה, ואני דואג/ת לך."

למדו על ההתמכרות: הבנת מהות ההתמכרות והאתגרים שהיא מציבה יכולה לעזור לכם להציע תמיכה בצורה מושכלת ואמפתית.

עודדו פנייה לעזרה מקצועית: הציעו לדבר עם רופא או מומחה להתמכרויות. עזרו למצוא אפשרויות טיפול, כמו ייעוץ, תוכניות שיקום או קבוצות תמיכה.

דאגו לעצמכם: תמיכה באדם המתמודד עם התמכרות עשויה להיות מתישה ומתסכלת. שקלו להצטרף לקבוצת תמיכה למשפחות או לפנות לטיפול בעצמכם כדי לקבל תמיכה רגשית.

הכירו בבעיה: השלב הראשון הוא להודות שהשימוש בתרופות יצא משליטה.

חפשו עזרה באופן מיידי: שוחחו עם הרופא המטפל או פנו לאנשי מקצוע רפואיים. הם יכולים לעזור לבנות תוכנית בטוחה לגמילה או להתמודדות.

בנו רשת תמיכה: שתפו חברים או בני משפחה שאתם סומכים עליהם במצבכם. הם יכולים לספק תמיכה רגשית ולעזור לכם לשמור על אחריות כלפי התהליך.

חקרו אפשרויות טיפול: טיפולים עשויים לכלול קבוצות לעזרה עצמית, טיפול פרטני וקבוצתי, תכניות שיקום, טיפול תרופתי ובמידת הצורך מסגרות אשפוז לגמילה. חשוב לציין כי במקרה של התמכרות לאופיואידים, קיים טיפול תרופתי יעיל ובטוח הניתן במסגרת קופת חולים.

בלאומית פועלות מרפאות ייעודיות לטיפול בהתמכרויות, המציעות סביבה מקצועית, תומכת ולא שיפוטית לכל מי שמתמודד עם התמכרות. צוות המרפאות כולל רופאים מומחים ועובדים סוציאליים, הבונים יחד תוכנית טיפול אישית המשלבת ליווי רפואי, תמיכה רגשית וכלים להתמודדות יומיומית. הטיפול מיועד למבוגרים מגיל 18 ומעלה המתמודדים עם התמכרות לחומרים כמו אלכוהול, תרופות מרשם וחומרים ממכרים, וגם עם התמכרויות התנהגותיות כמו הימורים, משחקים, קניות, מסכים ועוד. בנוסף, בלאומית פועלות גם מרפאות ייעודיות לתחלואה כפולה, עבור מי שמתמודדים עם התמכרות לצד קושי נפשי. ניתן לפנות ישירות למרפאות לקבלת מידע, ייעוץ וסיוע.

מרפאות לטיפול בהתמכרויות של לאומית

תמכרות לתרופות מרשם היא אתגר מורכב הדורש גישה טיפולית מותאמת אישית. קיימות שיטות מגוונות ויעילות המסייעות בהתמודדות עם התמכרות זו, המשלבות בין טיפולים תרופתיים, טיפולים פסיכולוגיים ותהליכי גמילה מבוקרים. טיפול נכון מסייע לא רק בניהול תסמיני הגמילה, אלא גם מעניק למטופלים כלים להתמודד עם טריגרים ולבנות חיים חדשים ובריאים. בחירת שיטת הטיפול תלויה בסוג התרופה, בחומרת ההתמכרות ובצרכים הייחודיים של המטופל.

טיפול תרופתי

לאופיאטים: תרופות כמו בופרנורפין (סובוקסון) ומתדון לניהול גמילה ומניעת הישנות הפרעת שימוש. קיימים גם טיפולים תרופתיים שונים המסייעים בהתמודדות עם תסמיני גמילה במידה ויש צורך להמשיך בטיפול באופיואידים במינון מופחת

לתרופות לשינה וחרדה: מעבר לתרופות ארוכות טווח והפחתת מינון הדרגתית בהשגחה רפואית. העזרות בתרופות לא ממכרות לשינה ולטיפול בחרדה.

לממריצים: מעבר לתרופות לא ממריצות להפרעת קשב כגון אטומקסטין (אטומיק, סטרטרה) או וולבוטרין, הפחתת מינון מבוקרת ובמקרים מסוימים מעבר לתרופות ממריצות ארוכות טווח.

טיפול פסיכולוגי

הטיפול יכול להיות פרטני או קבוצתי, וכולל שיטות שונות כגון טיפול קוגניטיבי-התנהגותי (CBT), טיפול דינמי, ושימוש בגישת הראיון המוטיבציוני. בנוסף, קיימות תוכניות שיקום המבוססות על מודל 12 הצעדים, כגון Narcotics Anonymous (מכורים אנונימים ישראל).

במרפאות לטיפול בהתמכרויות של לאומית עוזרים לכם למצוא את הדרך הטובה ביותר עבורכם, כזו שמותאמת לסוג ההתמכרות, למצב הרפואי והנפשי שלכם, ולצרכים האישיים שלכם.